קול מבטיח וייחודי | ביקורת מאת יערה בן דוד

פורסם במוסף ספרים, הארץ 2005.

ביקורת על ספר שיריה הראשון של קרן קוך, אי אהבה, המפתיע בבשלותו ובביטויו הנועז.

הקיום הנשי, הזמן והגוף הם הציר שעליו נעים רוב שיריה של קרן רחל קוך בקובץ הביכורים שלה "אי אהבה". בציר המפגש הזה יש התרחשויות שיריות שהן פועל יוצא של מצבים נפשיים מתחלפים. ההתבוננות הנוקבת מתיכה אני וזולתו, פנים וחוץ, עבר והווה, בניסיון להבין את העצמי, לפענח את צפונותיו של האני האחר שבתוכה. מן השירים עולה תודעה עשירה כקליידוסקופ, מרובדת בשכבות של מודעות ומודעות-למחצה: "הצל הוגה מונולוגים עבותי ענפים,/ זכר עץ האלמוגן מדבר בדמי", כותבת המשוררת, ומאידך: "יש שקע במיטה או בסדין או באדם/ שבו נחתך הצער".

אלה שירים על אי אהבה במובן הדו-משמעי: האהבה המתעתעת, החמקמקה ככספית, אבל גם זו שהיא בבחינת אי פרטי, שבו שואפים להטיל עוגן. השירים ניזונים מן המצב המתמשך של געגוע שאין לו תחתית. הם נעים בין האשלייתי-ההזוי ("אשה נשמטת מול הים") לבין המציאותי-החשוף המכיל "פיח פורענות". אבל בניגוד לערגה שהיא אינסופית, לכאב אצל קרן רחל קוך יש תחתית. אין היא מן המתמכרים לו. היא יודעת לצלול לתוכו, אבל גם להתנער ממנו: "דע לך שיש בי סוף לכאב (...) אושרי כבר קרא לי/ לי - סוכריה של אושר/פינות משוגעות בי וצריחות של שחפים/ חכה לי". לפני כן היא חשה אחרת: "כשהלכתי בתוך ההרים הצלולים/ היו שמים שלמים רובצים עלי/ כמו חלמון של ביצה מקולקלת". אמנם מתוך תחושה דומה כתבה גם לאה גולדברג "איך תוכל ציפור יחידה/ לשאת את כל השמים/ על כנפיים/ רפות/ מעל לשממה?// הם גדולים וכחולים,/ מוטלים על כנפיה". אבל על השוני בדרך הביטוי של קוך יעיד הדימוי המפתיע והנועז שלה, הממקם אותה בתקופה אחרת.

את הכוח לנטרל מדי פעם את הכאב היא שואבת מנוכחותו הפיסית החזקה של הגוף, לנוכח אטימות זולתה. הדמות הנשית, בעלת הבבואות המתחלפות, חווה שוב ושוב נפילה והתאוששות. "גופי דווי בגופך" היא כותבת, אבל כשהיא חוזרת לעצמה, היא מצהירה ש"לא הגוף בוגד בי גם אם יקום שלם בוגד,/ הגוף חי כמו אגרוף שלוח", ובוער "באש הזרה המוכרת של גופו".

השיר "קריסה" נפתח בקריסת הגוף, שסימנה המוקדם הוא "מחשכים נמוכים שוקקים בעורקיו", נמשך ב"קריסת הלב" ממועקת הגעגועים שנתקלו באלם ובחרשות" ומסתיים ב"קריסת הזמן", הבולע "הבטחות מתוקות". הזמן נושף בעורפה של המשוררת ב"כאבים נערמים". היא מודעת לרצונה להיחלץ מן הסגירות "בתוך קפאונו המתכחש של הזמן החולף", אבל היא לא תוותר על גוני גוניו של הרגע החמקמק. שורשי זהותה נעוצים בזמן עבר, במכתביו האבודים של סבה לסבתה, ש"פעימת אהבתו/ חיי". ובד בבד מביעה הדוברת אי נחת מבבואת זהותה שהיא חלק בלתי נפרד משמה הכפול: "רחלת הבושה/ קרן הפינה של הבושה/ קרן הזווית של הכלי הפגום". בשיר אחר, אחד היפים בעיני, מופיעה הזהות במהותה הזורמת והמשתנה: "רוח מברישה את זהותי,/ החול דועך ממני./ בים/ תמצא אותי/ וקימורי מים דקים יגלפו את צורתי מחדש/ קליפה אחר קליפה".

בכישרון ובמיומנות מסירה המשוררת את קליפת ההגנה של המסתבר והוודאי, של הצפוי והבטוח, וחושפת זרמים תת קרקעיים של הנפש, ובכלל זה של נפש האשה. "הרף" הוא שיר דיוקן המתחכך בזמן. אותה אשה מופיעה בשתי סיטואציות בהפרש של שנה: בראשונה - החסר באהבה, ובשנייה - מימוש התשוקה, שלמעשה מחזיר אותה להרף קל למצב החסר שחוותה. בשבריר של שנייה היא מתבוננת בעצמה מבחוץ ומשחזרת את בבואתה שנקלטה אז בחלון הראווה של המודעות והזיכרון. קוך בוחנת מחדש דמויות מקראיות כשאול המלך, אברהם ויצחק, דינה וחמור, ומלבישה עליהן את גרסתה מנקודת ראות של בת ההווה.

בשיריה יש גם רמיזות ארס-פואטיות: כדי להישאר עם קשרי המלים שלה, התואמים לעולמה הפנימי, פורמת הדוברת קשרים ממכרים ומכבידים עם "מכונת המציאות", אף שכיום "מחפשי המלים עוזבים את הבית הזה", לא באשמת המלים, "אלא משום שהמקשיבים אינם מקשיבים עוד". ומלותיה של קוך מתרחקות והולכות מעולם הילדות הססגוני שבו "ילדה עגולה בשמלת ורוד-ירוק מתנועעת במעגלים הולכים וגדלים". המיתוסים משתנים ואתם גם מושגי היופי. מיתוס הנסיכות העתיקות ה"חבויות ביערות העד של ילדותי", מתחלף ב"נסיכות מתבגרות", ההופכות ל"עצמות תקועות בתודעה" השירית, תודעה המתמלאת "נהמות אשה חיה מתחתית הגוף, דבר לא מעלות באוב". הכל נע במעגלי קירבה-ריחוק, וכשהזיכרון מת לזמן-מה וחיים חדשים לא ישובו לפעם בגוף, יחזור ההווה למלא את מקום החלל הזמני שנוצר.

השירים כתובים בנשימה מיוחדת, מתכווצת ומתרחבת לסירוגין. פעם מתקלפת ומשליכה עטיפות ופעם נרכסת לתוך עצמה כמתוך ויתור על מה שמחוצה לה. ועם זאת, העין נשארת פקוחה ועירנית. עטיפת הספר היא אילוסטרציה טובה לקשת המצבים הנפשיים ולנקודת המבט המורכבת: ריבועי הצילומים הקטנים בשחור-לבן של אותה בבואה בראי עצמה בזוויות שונות משקפים את הראייה האינטימית ואת העיצוב החווייתי המעניין בשירים. וכמו הבבואה, לעתים גם "ההכרה הולכת ומתרחקת ממני נשפכת לים" - כותבת קרן רחל קוך. מספרה עולה קול מבטיח וייחודי, המפתיע בבשלותו ובביטויו הנועז.