קרן קוך, ילידת 1972 היא משוררת, שחקנית ובמאית. למדה משחק בסמינר הקיבוצים, ועבדה כשחקנית בתאטרון "גשר", "הבימה", ובהצגות שונות בפסטיבלי "עכו לתאטרון אחר". כמו כן שיחקה בסרט "הדמעות של אמסלם". בשנת 2000 הצטרפה קוך לקבוצת התאטרון של הבמאי דודי מעיין "השולחן המשפחתי", שיצרה שפת תאטרון יחודית ואוונגרדית, והקימה את חממת התרבות "מרכז שלומי לעבודה וליצירה".
בקבוצה זו חברו יחד, לראשונה בעבודתה כאמנית יוצרת, תהליכי הכתיבה והמשחק. קרן, שהיתה אז משוררת לא מוכרת שמעולם לא פירסמה קודם את שיריה, החלה על-פי הצעתו של מעיין, לעבוד בקבוצת התאטרון על דמות דמיונית של משוררת שהיתה היפוך גמור שלה עצמה- דמות חסרת מעצורים ומשוחררת כל רסן, שאין בה כל פחד לחשוף את שיריה.
"יצרתי דמות ששמה רחל קוט" מספרת קרן "דמות שכל הזמן הולכת ומקריאה את שיריה ומארגנת ערבי שירה ושקועה כל כך בתהליך הכתיבה שהיא בכלל לא שמה לב עד כמה היא משעממת. לפעמים גרמתי לקהל כמעט באופן מכוון להתעצבן ואף ללכת באמצע, וכך למדתי להתמקד בעולם היצירתי שלי, ולעשות את הדבר ממנו פחדתי מכל – להוציא את שירי מהמגירה – עשיתי זאת אבל לא בתור קרן. במהלך העבודה כשחקנית, הצלחתי לחשוף את עצמי ככותבת, ולתת לזהות המוסתרת שלי כמשוררת לפרוץ החוצה."
הזהות הכותבת החליפה בתהליך העבודה על דמות ה"משוררת" את זהות השחקנית, וקרן פרשה זמנית מקבוצתו של מעיין בכדי להתמסר באופן אינטנסיבי לכתיבה.
אסופת שיריה הראשונה, אותה שלחה רק להוצאת ספרים אחת, "הקיבוץ המאוחד", עוררה עניין רב אצל העורכת הראשית, לאה שניר, שמעולם לא פגשה או שמעה קודם לכן על הכותבת. ספרה אי-אהבה זכה במלגת פרסום בריתמוס, סדרת השירה היוקרתית של ההוצאה. בנוסף לאי-אהבה כתבה קרן שני מחזות – "תמונות", שהועלה בפסטיבל תאטרון קצר בצוותא ו"מי ששואל נשאר", שהועלה בתאטרון תמונע. בימים אלו, סיימה קוך שנה של לימודים בסדנת השירה היהודית-ערבית של הליקון והיא ממשיכה לעבוד כמורה לתאטרון ולכתיבה יוצרת, ולביים מחזה חדש שלה.
שירי הספר אי-אהבה עוסקים במרחק ובגבולות המִטשטשים שבין אהבה לאי אהבה, ובכמיהה התמידית לאי של אהבה, חלום או געגוע. למהוּת שאולי הייתה קיימת פעם ואולי מעולם לא.
דרך השירים המפתיעים בבשלותם, במקוריותם, בדיוקם ובניקיונם הפואטי, מנסה המשוררת לפענח את עצמה. כמו בכל מלאכת פִּענוח, כל גילוי מוליד שאלות נוספות, והדיוקן העצמי ההולך ונוצר לאורך הספר הופך את הדפים הכתובים לאסופת השתקפויות.
ה"אני" שבא בהן לידי ביטוי ומכיל בתוכו את זכרון העבר, שלוּב בחוויית ההווה ולעולם אינו זהה לעצמו. אך ומה שמחבר בין הדמויות המגלמות את חלקיו השונים הוא המסע אל עבר ההכרה העצמית, שלעולם יהיה חלקי ומתעתע, כדברי סימון וייל ,"גם אני אחרת מכפי שאני מדמה להיות. לדעת זאת, פירושו לסלוח".
Opmerkingen