מבט על הספר "ספרד" | אנטוניו מוניוס מולינה

מאת: קרן קוך, פורסם בעיתון הארץ

"אין רגע שבו אני עצמי יותר מאשר בזמן שאני שותק ומקשיב, כשאני מניח בצד את זהותי המעייפת ואת זכרונותי שלי כדי להתרכז לגמרי בפעולת ההקשבה, כדי להתמלא כולי בחוויות ובזכרונות של האחרים" (עמ' 428) כך מגלה הסופר הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה מולינה, ומושך אותנו הקוראים איתו אל חווית ההתמוססות שבהקשבה לסיפורי האחר, ובספרו הנפלא "ספרד" אנו מקשיבים ומקשיבים ומקשיבים.

     פסיפס של סיפורים, זכרונות, דמויות, תיאורים, מחשבות, ציטוטים,מקומות ורעיונות ממלא עד אפס מקום את הספר. מולינה בונה מרגע לרגע, מיחידת זמן הווה ליחידה הבאה את יצירתו, כעכביש שטווה את הקורא אל בין קוריו, כמעט בלתי נראים, דקיקים ולא מאיימים, אך ברגע מסוים תחושת לפיתה חזקה מטלטלת את הישות הקוראת, שכבר איננה יודעת מיהי או מהי מבין הקורים והמלים. וכפי שעובר הכותב ביעף בין סיפור לסיפור, כך הוא מדלג בין הזמנים ובין הגוף המדבר. גוף ראשון הופך במפתיע לגוף שלישי, לדמות המספר, או לדמות עצמה המספרת על עצמה, ושוב קפיצה עצומה מעל התהום הזו לכאורה שפעורה בין ה"אני" ל"הוא" ומולינה פשוט מתכחש לה, בוירטואוזיות עושה תרגילי אקרובטיקה וגמישות בין האני לאחר, עד שפסיפס הסיפורים השונים, המנוגדים, לא רק מהדהדים זה את זה אלא הופכים להיות סיפור אחד בעל משך הווה רציף המתקיים ללא הגבולות והמגבלות של ציר הזמן וההיסטוריה או המרחבים הגיאוגרפים. "אתה סתם אחד ואתה אף אחד, אתה מי שאתה ממציא או זוכר, אתה מי שממציאים או זוכרים אחרים, אנשים שהכירו אותך מזמן, בעיר אחרת, בחיים אחרים, ונותרה להם מין תמונה קפואה של מי שהיית אז," (עמ' 366)

     על גבי עטיפתו המצולמת של הספר נתפסות כמה דמויות אקראיות בשעת הליכה ברחוב, אין ביניהן קשר וגם צבעי התמונה, מתחלפים משחור-לבן לצבעוניות עזה, כשהמחבר ביניהם לכאורה הוא אך ורק היותם בתוך פריים אחד. הן שונות ומרוחקות זו מזו, ולא רק במישור האסתטי של צבעוניות מנוגדת. אבל עטיפה נהדרת זו מצליחה לתפוס בשבריר הצילום והעיצוב את מהותו של הרומן המופלא הזה.

פרקים פרקים שועט מולינה כמו באוטוסטראדה דרך פרקי ההיסטוריה של העולם, או אולי יש לומר דרך פרקי הקיום האנושי. דמויות בדיוניות לצד דמויות היסטוריות ממשיות, רוחות רפאי המתים של המאה העשרים חוברות לרפאי העולם העתיק וימי הביניים. 

כמו אחוזת היפנוט אני קוראת את הסיפורים הנמתחים בפני עד קצה גבול יכולתם, וקיום רופף, פריך, שביר עד אימה הולך ומתגבה כהר שאין לעוברו, ומדף לדף הר המלים נדמה מאיים יותר ויותר. נדמה לי שאי אפשר לכתוב על הספר הזה ללא נימת פאתוס, משום שהספר בונה בפשטות מחרידה ומדויקת תמונה של עולם אנושי, שאי אפשר כנראה לספר עליה, כפי שאני כאן מנסה לעשות, אלא רק לספר אותה כפי שמיטיב לעשות זאת מולינה.

"היכן שהוא, ברגע זה ממש, מישהו מספר משהו שקשור קשר אינטימי אלי, משהו שהיה עד לו לפני שנים ושאני אולי אפילו לא זוכר, ומאחר שאיני זוכר, אני נוטה להניח שאינו קיים לגבי שום אדם, שכמו שנמחה מזכרוני כך נמחה לחלוטין גם מהעולם. חלקים מעצמך מוסיפים להתקיים בחייהם של אחרים כמו החדרים שגרת בהם ועכשו גרים בהם אחרים..... (עמ' 143)

    מבנהו המיוחד של הספר מצליח להעצים ולזקק באמצעות הצורה, התחביר, השפה, את הטעם של חמקמקות החיים, הארעיות, השוליות של חיינו. ברי-חלוף וברי החלפה, נעלמים ועלומים בתוך עולם שנדמה לנו מוכר ומכיר, אך מרגע שחצינו מפתן כלשהו, או פנינו בפינת רחוב, ונעלמנו מן העין, כאילו נעלם איתנו כל קיומנו. 

המשפטים ארוכים ומפותלים, והנשימה יוצאת כמעט עד שמגיעים לנקודה החותמת משהו, אך גם זו חתימה זמנית, אפילו שרירותית. חפצים שחוזרים בסיפורים שונים, דמויות שונות שמתגלות כוריאציות של אותו סיפור, אותו ריטואל, אותו קיום, ואולי בכלל הן דמות אחת. הדהוד של טקסטים בסיפורים שונים, מילה שנאמרת ולאחר מאתיים עמודים מישהו אחר במקום אחר אומר בדיוק את אותו הדבר.

הזיכרון מתגלה כמצב קבוע, שאינו מרפה, שמכתיב את ההווה והעתיד, שמכתיב את הכתיבה עצמה ואת סגנונה. הצורך לזכור, להיזכר ולהיות זכור הופך להיות מנטרה החוזרת על עצמה שוב ושוב בוריאציות שונות. בכלל, נדמה כי הספר כולו הוא מעין מונולוג אחד פנימי העשוי מרסיסי זיכרונות התודעה האנושית. 

"אין אתה אדם אחד ויחיד וסיפור חייך אינו אחד ויחיד, ולא פניך ולא המקצוע שלך וגם לא שאר נסיבות חייך בעבר ובהווה אינם בלתי משתנים. העבר נע וההשתקפויות בלתי צפויות. בכל בוקר אתה מתעורר וחושב שאתה אותו אדם שהיית בליל אמש,ובראי אתה רואה ומכיר אותם הפנים, אבל לפעמים, בזמן שישנת, ערערו אותך קרעים אכזריים של כאב, של תשוקות עתיקות, הצובעים את הבוקר באור עכור מעט, וקלסתר הפנים הזה, שנדמה שהוא אותו הקלסתר, משתנה בלי הרף, הזמן משנה אותו בכל רגע, כמו שקונכיה משתנה מחיכוך החול וממכות הים ומלחיו".(עמ' 359)

      מולינה חוזר שוב ושוב ככפוי אל השואה, וזו הופכת להיות מעין דגם של מצב קיומי נגוע, דחוי, הגולה שאינו יודע שהוא בגלות עד שדואגים לידע אותו בכך, שהגלות איננה במקום אחר, אלא בתוכו, מצב קיומי שאין לו איך להתמודד איתה. דמותו של פרימו לוי מתחברת לדמויות אנונימיות יותר ופחות וסיפוריהם המצמררים נדלקים כמו גפרור שמייד נכבה ויש להדליק עוד אחד ועוד אחד, קופסה שלמה של גפרורי אש שמתחילה בשואה היהודית ממשיכה בשואה של סטלין, ומתחברת לשואות קטנות ופרטיות בחיי היומיום. "אדם חי לו כל חייו בבית שנולד בו ונדמה לו שהמקלט החם שמעניקים לו בו הוריו היה קיים מאז ומעולם ויוסיף להיות קיים לעד בלי שינוי, כמוהו כתצלומים וכתמונות שעל הקירות...ופתאום יום אחד, בתוך שעות אחדות, כל זה נעלם לצמיתות בלי להשאיר עקבות מפני שיצא למלא את אחת המטלות השגרתיות שלו וכשחזר, כעבור שעה או שעתיים, כבר חסמה לו תהום בלתי עבירה של זמן את הדרך לשוב." (עמ' 118)

"הבריאים מתרחקים מהחולים, אבל גם החולים מתרחקים מהבריאים" בציטוט זה מתוך מכתב של קפקא למילנה יסנסקה אהובתו, מנסה מולינה לשבור את ההגדרות הברורות והבנליות של אשמה, קורבן ומקרבן. ברומן נוצר חלל אחד שבתוכו הקווים והגבולות מִטשטשים. הגולה, המגורש, המנודה הוא גם מי שמגרש, מנדה ומגלה את עצמו, והבריא, היציב, החזק שעומד מנגד, עלול בכל רגע נתון לקרוס אל תוך ערפל ההוויה הזה וגורלו יתהפך עליו בהבזק של רגע. "סומנת, אבל בדברים הסובבים אותך לא חל כל שינוי שישקף זאת באפן אוביקטיבי, שיאשר באופן חיצוני את הפורענות הממשמשת ובאה עליך, את גזר הדין המוטל רק עליך". הנורמליות מוציאה את מולינה מדעתו. יש לומר אשליית הנורמליות. העולם משתנה, יחסים משתנים, פורענויות באות, ובתוך כל זה ממשיכה להתקיים מערכת של חיים נורמליים שמתכחשת לחלוטין לכל מה שמתרחש סביבה. מערכת זו שייכת גם לאלו שאינם נפגעים מן השינויים באופן ישיר, אך גם לאלו שהשינויים עומדים להטיל בהם חותם שאין אפשרות להתעלם ממנו, ובכל זאת  "מי רוצה או יכול להסתלק בן לילה, להתנתק מהכל, מחייו הרגילים...מי לא נעצב מן המחשבה שעליו לאבד... את הנורמליות שידע תמיד, הנורמליות שמוסיפה להתקיים למרות הדפיקות על דלתות השכנים,למרות הירייה שקצרה חיים בן רגע, למרות האבן שנזרקה..."(עמ' 50)

     התודעה הפוליטית והמוסרית שמתעצבת ומתגבשת במהלך הקריאה עשויה מחלקיקי משפטים, מזמנים שמתערבבים זה בזה, מדמויות שמשתקפות זו בזו. לא הרעיונות והעלילות הם אלה שמספרים את הסיפור אלא מערכת ההעברה המורכבת והנפתלת שבונה הכותב, כזו המחייבת עמידה על המשמר מחד בכדי לזהות את התמרונים, להזכר בציטוטים ובהרמזים , אך מאידך גם להיסחף ללא הגנה אל תוך הבלילה הבלתי מזוהה שלתוכה נרקחות כל הדמויות וסיפוריהן, בלילה אנושית אחת גדולה ומרתקת.