מבט על הספר "מר פוטר" / ג'מייקה קינקייד

מאת קרן קוך. פורסם בעיתון הארץ

מנין נובעת הכתיבה? או במלים אחרות, מהם מקורות התהוות היצירה אצל האמן? מאחורי השאלה הזו מתגבהות ערימות של יצירות ארס-פואטיות נרחבות, תיאוריות פסיכולוגיות, ומסות פילוסופיות. תוך כדי הקריאה ברומן "מר פוטר" מצאתי את עצמי עדה אינטימית לתהליך יצירתו והתהוותו המסתורית אצל המחברת, ובאורח פלא כאילו הפכתי מקוראת פסיבית לזו שממציאה את המלים שלא הייתה להן דרך אחרת אלא להיכתב כפי שנכתבו.

"וכיון שמר פוטר לא ידע לא לקרוא ולא לכתוב, הוא לא הבין את עצמו, הוא לא הצליח להביא אחרים להכיר אותו, הוא לא הכיר את עצמו...וכיון שמר פוטר לא ידע לא לקרוא ולא לכתוב, הוא הוליד מישהי שיודעת" (עמ'21) 

ג'מייקה קינקייד נולדה ב1949 באי אנטיגה שבים הקריבי בשם איליין פוטר ריצ'רדסון. היא נולדה כבת יחידה לאמה שעזבה את האב, רודריק פוטר בחודש השביעי להריונה. ב1966 הגיעה לארה"ב ושם שינתה את שמה. ב"מר פוטר" מגוללת הכותבת את פרשת חייו של האב שמעולם לא הכירה. האב, שרק הכירה על בשרה את שנאתה של אמה אליו, שנאה שינקה יחד עם החלב, "נוכחותו היתה צל והצל הזה היה ממשי יותר מכל איש אמיתי שהכרתי בפועל" (עמ' 133). מסע החקירה נעשה דרך פירורי אינפורמציה שאספה במהלך חייה, ובאמצעות העובדות המעטות שהיא יודעת, היא בונה סיפור בו היא הופכת והופכת בפרטים, מנסה לזקק מהם אדם חי ונושם, חוזרת שוב ושוב אל המעט שהיא יודעת כעובדה, ונאחזת בידע זה כמנטרה המאשרת אמת נסתרת כלשהי, חיזוק כלשהו לחיזורה הבלתי נלאה אחר עצמה. 

הניסיון הבלתי אפשרי לפענח זהות של אדם, ולהבינו, עומד בבסיסו של רומן זה. המחברת, מתוך מודעות מלאה למעשה החקירה הפרדוקסלי בו היא נוקטת – לחקור אחר מה שאינו ניתן להבנה -  יוצאת בעקבותיו של אביה הביולוגי, שלמעט פגישה חטופה איתו ברחוב כילדה, לא ראתה אותו מעולם ולא ידעה עליו דבר. הצורך להבין ולהכיר את זהותו של אביה, מעורר חקירה שאינה מסתכמת בשאלה האישית לגבי האב, אלא חורגת מגבולות הסיפור האישי. כל הזהויות בספר זה מצטברות לכדי תעלומה שיש להתחקות אחריה אך לעולם לא לפענחה. 

אך כיצד מכירים אדם שאין יודעים עליו כמעט דבר? האם ניתן להכיר בכלל אדם אחר, או לצורך העניין, את עצמך? האם ישנה זהות כלשהי שניתן להפרידה מן האחרות ולהכירה כישות עצמאית, ממשית, חד פעמית?  לשאלות הללו נדרשת קינקייד בהתבוננות סבלנית ואימננטית, בעוד האפשרות, שאולי דרך ידיעת הזולת יכול אדם לדעת את עצמו, לבחון את האני שלו דרך הרחקתו, דרך סיווג האני כזולת, מרחפת ברקע.

"מחשבותיו של מר פוטר בעת ההיא לא היו נבדלות ממנו, מחשבותיו של מר פוטר והוא עצמו היו מקשה אחת" (עמ' 17), "...הוא לא חשב זאת כלל וכלל, שכן לא נבדל מעצמו ברגע ההוא, הוא והרגש המסוים ההוא והרגע המסוים ההוא היו מקשה אחת" (עמ'21.)  התפיסה העולה פה היא למעשה המחסום הראשון בדרך להבנתו של אדם אחר. ההבחנה כי אין כל הפרדה בין האדם לבין מחשבותיו, או במלים אחרות אין ישויות נפרדות בתוך האדם שאנו יכולים לזהות, להגדיר ולקטלג, ולפיכך גם לא יכולים ליצור הכללות, אינדוקציות, ולתפוס בדרך כלשהי אחר מהותו של אדם אחר. המהות תמיד תהיה מכלול חמקמק ובלתי ניתן להגדרה, שהדרך היחידה אולי להבינו היא דרך ההתבוננות בו. וההבנה לא באה בדרך של למידה לינארית אלא כפי שחש זאת גיבור הספר: "ודבר מכל זה לא הזכיר לו את עצמו כלל וכלל, וזה דוקא משום שכל מה שראה היה קשור אליו בקשר הדוק כל כך; בינו לבין כל מה שראה לא היה מרווח כלשהו". 

אולם קינקייד מסרבת להישאר בתחום תיאור הדמויות בלבד, וכנגד כל הגבולות שהיא עצמה מציבה, היא מנסה להיכנס לתוך ראשה של הדמות, סגנון דיבורה וקול המחשבה שלה. לכאורה קינקייד שמה עצמה בעמדה של המספרת היודעת-כל, זו שיכולה להיכנס ולצאת כאוות נפשה לראש הדמות הבדיונית, אולם למעשה היא שוב ושוב מאפשרת לעצמה ליפול מפסגה זו אל אוזלת היד המוחלטת, הייאוש של חוסר היכולת לדעת באמת. כך נעה קינקייד בין הדמות היודעת לבין זו שאינה יודעת דבר. הדואליות הזו בה היא נעה מקוטב אחד למשנהו מתבטאת בכתיבה עקלקלה ובלתי עקבית מבחינת מעמדה כמספרת. 

במקום אחד היא אומרת: "ואני עדיין לא נולדתי, הוא עדיין לא נטש את אמי כשהייתי בת שבעה חודשים ברחמה, אמי עדיין לא לקחה את כל חסכונותיו וברחה ממנו..."(עמ'20), כלומר, היודעת האולטימטיבית, הרואה עבר, הווה ועתיד. בהמשך היא כותבת "ומר פוטר חשב, שכן באותו רגע אבד באור שמחוץ לחלון (אבל איזה חלון? שכן זה יכול היה להיות כל אחד מעשרים החלונות)" המקום בו מציגה דמות המספרת חוסר ביטחון ביכולתה לתפוס ולו את הפרט השולי ביותר.

המספרת הופכת להיות מעין דמות בתוך הסיפור, המיטלטלת בין הגדרות התפקיד שלה –הדילמות בהן היא מתחבטת הן לגבי הכתיבה והן לגבי עצמה נקשרות זו בזו ללא יכולת אבחנה בין התפקיד האותנטי יותר מבין השניים. עצם הטלטלה בין שני התפקידים הופכת להיות החוייה המרכזית של ספר העוסק בתמה של כתיבה ללא שום התיימרות שכזו. 

   קינקייד שואלת את השאלה ממה עשוי אם כן אדם. ממחשבותיו, ממעשיו, מהנוף בו הוא חי, מעברו, מהאנשים שאיתו. ומכיון שאין לה תשובה, היא בוחרת לתאר את האנשים שמופיעים בספר ללא הכרעה אחת משמעותית או ערכית. אפיון הדמות נעשה דרך תיאור המחשבות שלה ובאותה רמת ערכיות דרך המעשים שלה או האריגים מהם עשויים בגדיה."וכל יפי השמיים וכל יפי הארץ וכל יפי המים היו חלק בלתי נפרד מנתניאל פוטר, זה היה כאילו נתבקש לחשוב על ידיו או על עיניו או על רגליו; לא היה אפשר להעלות על הדעת את חייו בלעדיהם."(עמ'39)

   קינקייד חוזרת על מלים, חוזרת על ביטויים ומשפטים, כאילו היא מנסה בכתיבתם ובחזרה עליהם לאשש את נכונותם, להפכם לאמיתיים, גשמיים כמעט, אולי משכנעים יותר. אבל גם כאן, באמצעות החזרה היא בעצם שומטת את הקרקע תחת רגליה. בעצם הכתיבה כבר ברור שדרך החזרה על הדברים היא רק מערערת את האמירה יותר ויותר, אך כמו אדם המגלף פסל בעץ, ורואה במעשה הגילוף את אמנותו, ומסיר עוד שכבת עץ ועוד שכבה, והשכבות המוּסרות נהיות העיקר, צורת הפסל הולכת ונעלמת, ולבסוף לא נשאר בידיו דבר ועל האדמה זרוקות ערימות של עץ דק ומיותר. 

   קינקייד מהלכת לאורך כל הספר על חבל דק. לכאורה זהו מסעה של אישה בעקבות אביה, אישה  שגדלה ללא אב, שבתעודת הזהות שלה במקום בו אמור היה להיות שם האב היה "מתוח עליו קו" (עמ'86) והקו המתוח הזה היה הדבר העיקרי שיודעת הבת על אביה, ובספר זה היא מנסה לפענח את מה שמתחת לקו, את המשבצת הריקה. אבל התהייה של הבת בשאלה מיהו אביה וכנביעה מכך, מי היא, הופכת להיות שאלה כמעט משנית. דרכי החיפוש בהם משתמשת המחברת ביצירה זו הולכים ומשתלטים על כל פרט המופיע בדרך, וכך, משאלה פרטית וממוקדת מתקבלת שאלה בעלת ערך פילוסופי במובן העמוק של מהי זהות ומהי האפשרות לבחון פרט אחר, בין אם זה אדם ובין אם זה חלק נוף ובין אם זו הלשון עצמה. 

   ג'מייקה קינקייד חוזרת ומגדירה את עצמה דרך הכתיבה: "ואני יודעת לקרוא ואני יודעת לכתוב ואני בתו" (עמ' 112), דרך הזיכרון של המלים "כל חיי כפי שאני חיה אותם הם כל מה שסיפרה לי אמי" (עמ'109), ודרך המהות הבלתי משתנה של קיומה שהתהוותה עוד טרם לידתה  "יש לי במחשבתי זיכרון מהם מן הזמן שקדם להיעשותם אמי ואבי, ואני רואה אותם נושמים בעודם נולדים ומתאמצים לחיות ולהיות, ואני רואה אותם עוברים את חייהם כילדים ואח"כ ממשיכים ונעשים שני האנשים שנפגשו והולידו אותי, ומבעד לכל אני רואה אותם בייחודם הגשמי ואני רואה אותם כרוחות רפאים, כאפשרויות של הממשי בזיקתו אלי." (עמ' 118)

אולם כל הניסיונות כולם להגדרה כלשהי, לאחיזה במהות יציבה, קונקרטית, חד-משמעית, עולים בתוהו. הכותבת מוצאת עצמה, ואיתה הקורא, במערבולת של פרטי חיים המסתבכים זה בזה ויוצרים רצף מקרי ותלוש. הדבר היחידי שאפשר להיאחז בו הוא המילה הכתובה, שגם אם אינה מגדירה דבר ואינה יוצקת משמעות בכאוס, עדיין היא עוגן האוחז בקרקע המעורערת של הכותבת, עוגן המבדיל אותה מיוצריה, ומאפשר לה לצקת צורה או תבנית, גם אם עמומה ומשתנה, בתוכן האוורירי והלא חומרי של חייה. 

המסע הופך להיות עמידה במקום, והחקירה לא מניבה כל פתרון. האישה היא עודנה אותה ילדה שרואה לרגע את אביה ברחוב והוא מפנה ממנה את ראשו, ואותו חוסר הבנה המאפשר את כתיבתו של ספר זה גם מסיים אותו.

"את שמי, איליין סינתיה פוטר, את השם שמחק הקו המתוח עליו, תחילה נטשתי ואח"כ החלפתי במשהו שונה לגמרי, כך שהקו המתוח עלי אינו יכול למצוא אותי עכשו, ואילו מצא לא היה יכול לזהות אותי, והקו הזה אינו יכול לראות אותי, אבל אני רואה אותו עוקב אחרי בכל יום." (עמ' 123)

 קרן קוך הנה שחקנית, מחזאית, ומשוררת. ספר שיריה, אי-אהבה, יצא בסדרת "ריתמוס", הוצאת הקיבוץ המאוחד.