על חוויית הגוף והמיניות הנשית בעולם. פורסם בכתב העת מאזניים, גליון מס' 5, ספטמבר 2020
הדבר החשוב ביותר שהמיניות שלנו מציעה לנו הוא לחוש את העולם מבעד לעצמנו, מבעד לגוף שלנו, מבעד לחושים שלנו, מבעד למבט העיניים שלנו, מבעד לתחושת העור שלנו, מבעד לפרפורים הפנימיים ביותר, מבעד לאיברים הפנימיים ביותר, מבעד ללב שלנו, מבעד לזיכרונות ולהיסטוריה שלנו. הדבר המכאיב ביותר עבור המיניות הנשית מתרחש כשהיא הופכת להיות הכול פרט לזה. היא הופכת להיות חוויה מבעד לעיניים של האחר, מבעד לרצון שלו, מבעד לצורך ולגוף שלו, מבעד לידע שלו, מבעד להתקרבות או להתרחקות שלו. הגוף הנשי האוטונומי הולך ומתפוגג, מאבד אחיזה בעצמו ומתמוסס אל העולם, נטול זהות ותחושה.
כשאני בוכה את דרכי חזרה אל גופי, בוכה דרך הידיים שמיששו אותו, דרך אלה שרצו או לא רצו אותו, דרך הזיכרונות שפצעו אותו, אני נכנסת חזרה לתוכו, ממלאה אותו מן הריקנות שהיה שרוי בה שנים מעצמו, אני מחזירה את העור והבשר למה שהיה רק קווי המתאר, אני משיבה אור לצל, אני מגדירה את גבולותיו כנגד גבולות הגוף האחר, כשאני בוכה את דרכי חזרה לגופי אני שמה בו עונג, אני שמה בו תחושה ומגע, אני שמה בו התפעמות ושקיקה, אני שמה בו התעלות וחסד וברכה, אני שמה בו התמסרות ושחרור, אני שמה בו התגלות ודיבור. אני מדברת אותו, והגוף מדבר אותי.
גופי מדבר. גופי שר. ורוקד ורוטט. המלים שלו לפעמים צורמות ולפעמים כאובות אבל אינסוף למלים עד שהן נגמרות. וכשהן נגמרות הן אינסוף מלים ודיבור, ושתיקות מלאות קול. גופי מדבר שתיקה ושותק דיבור, חי מבעד לכל המלים שבעולם, וכל המלים שבעולם חיות מבעדו. וכשהלב שלי נפתח ומתמוסס מדמעות ומעונג וכל גופי הופך להיות מים זורמים וכל הקולות הם מים נובעים, והצעקות שנולדות מתוך עומק הגוף מולידות את הגוף, מעיינות של גוף שלא נגמר וגם לא ישנו, אלא כולו דיבור שמספר ללא מלים את הזמן האינסופי של הרגע, דיבור שהעבר מסתחרר בתוכו, מערבולות עבר שמסכימות להתנועע החוצה ופנימה, להתערבב עם העולם.
ולפעמים הגוף הולך ממני. בכל זאת הולך ממני. היה נדמה שהחזרתי אותו לתמיד ואז התגלה שהוא עדיין יודע ללכת ממני, ועלי מוטל להחזירו. מחזירת גופי אני. קוראת לו, ממששת אותו, הולמת בו, מלטפת אותו, ממליחה אותו במי ים ומפדרת בחול חם, ממתיקה אותו בקרני שמש ועוטפת במים מתוקים. מחזירה את גופי אלי. וגם אם הוא הולך ועוזב אותי, או שאני עוזבת אותו, אנחנו מחזירים זה את זו. וכשהלך ממני ולא חשתי אותו, והשרירים לא פעמו, והגידים לא רטטו, והדם לא זרם, והעור היה ריק ושמוט, הייתי כלואה בעולם ללא גוף ולא היה עצוב מזה. מחדש אוספת אלי את תאי העור, את נימי הדם, את רקמות השרירים, את מפרקי השלד, דמעה אחר דמעה, מזינה לתוך זיכרונותיי וכאביי את
תחושתו של הגוף, מתמרדת בכל מאודי מול עזיבתו. אנחנו יכולים להיות פה יחד, אני לוחשת לו כשהוא כבר עוד רגע מתרחק, אנחנו יכולים להחזיק זו את זה, ולעבור את זה יחד. כל התנועות שלא עשיתי, כל העצירות, ההדיפות שלא הדפתי, כל המחסומים שלא שמתי כל הכעסים שלא כעסתי כל המלים שלא אמרתי שלא צעקתי - כל אלה בתוך גופי בין המפרקים, בתוך הנוזל הסינוביאלי שבין המפרקים. הנוזל שמרכך את התנועה. כל אלה בגידים, ברצועות, בתוך מה שאמור לאפשר תנועה. והתנועה עצרה. בין העצמות הכול נאסף, נאגר, נערם.
לאט לאט אני מסננת החוצה מתוכי קרעי מלים, שברי תנועה שמסתננים דרך ממברנות התאים -חלקיקיי מפעם. חלקיקי עצירה תנועה צעקה מילה נפלטים אל העולם אל מקומם בחוץ.
* בעקבות צפייה בסדרה "ערות" של תמר מור סלע ועדי ארבל, הוט 8
*כל הזכויות שמורות לקרן קוך.
Comentários