מחשבות על מקורות הכתיבה

הילדה החופשיה

את הסיפור הראשון שלי כתבתי בגיל ארבע. קראתי לו "הילדה החופשיה", והכתבתי אותו לסבי, סבא מאיר, שרשם אותו בכתב ידו העגול והיפה. הילדה שבסיפור עוזבת את בית הוריה ויוצאת למסע הרפתקני, לאי מבודד, שם היא בונה לעצמה חיים משלה. הילדה החופשיה בונה עולם. יש משהו סימבולי בכך שזהו הטקסט הראשון שכתבתי, ואני חושבת שעד היום במובן מסוים כל הכתיבה שלי היא הסיפור הזה, ואולי בכלל העולם היצירתי שלי כולו, כי חוץ מכתיבה וקריאה אני גם עוסקת שנים רבות בעולמות התנועה התיאטרון והמים. אולי אני יוצרת כי זו דרכי למקומות הראשוניים בי ביותר, אלה שיודעים מהו חופש ומהי פראות ומהי תשוקה לחיים, המקומות שבוראים עולמות לפי מידותיי ולפי חלומותיי.

הסופרת מרגריט דיראס כותבת:

"הכתיבה הופכת אותך לפראי. חוברים לפראות של טרם חיים. ומזהים אותה תמיד, זו הפראות של היערות, הפראות שהיא עתיקה כמו הזמן. הפראות של הפחד מפני הכל, נבדלת ובלתי נפרדת מן החיים עצמם. אי אפשר לכתוב בלי הכח של הגוף. אדם צריך להיות חזק מעצמו כדי להסתער על הכתיבה, צריך להיות חזק יותר ממה שהוא כותב."

אני כותבת כי המלים הן כמו מראה לנפש שלי, דרכי לפענח את העולם, אני כותבת כי המלים הן אהבה.

אני שולחת אותן הלאה, כמו ספינה שמפליגה בים "ספינות המפליגות בלילות זו על פני זו, ואינן יודעות זו על זו דבר ואינן מאותתות." (פרננדו פסואה)

והן, המלים, שבות אלי, מגלות לי אותי.