בהונות צמאי אדמה | ביקורת מאת המשורר אלחנן ניר בעיתון "מקור ראשון"

על ארבע משוררות מפתיעות וחדשות, במובן המרענן והמכשף של המילה

השירה מצליחה להביא לקורא בה את חלקי המציאות ב'זום-אין' שאין חד ומדויק ממנו, אבל מאידך יש בה גם פעמים רבות עלייה על גדותיה. ופתאום כולם שותפים במאמץ המלחמתי להזרה עד כי מלאה כל הארץ משוררים

ליטבסקי יודעת את סוד הצניעות ואת הקסם המדיטטיבי, והיא, חשה אותו מכל חיישני גוף-הסנה המרעיד שלה. בניגוד למרבית השירה הנכתבת היום, היא מכירה את היכולת להתיך את האני אל מעבר לאישי ולאוניברסאלי ולבוא אל המיסטי המרחף ממעל

א.

מהי שירה.

ואולי גם מהם חיים; מהו מוות. 

ואולי במופלא אל תדרוש, והשירה היא השירה והחיים הם החיים והמוות הוא המוות, והשפה לנצח תישאר רק שפה, עולה ופורחת מעל ממשות הקיום. ואולי השירה היא גשר דק שבין חיים למוות, בין חולף לנצחי, בין מוצק לנוזל, בין פיזי למטאפיזי. האפשרות לשאול בלי לענות. והמשורר מזמין, מביא אל חדריו הפנימיים, מורה באצבע. והוא מכניס, מגלה "מאותו הכאוס המיוסר שמתוכו נולדת ההרמוניה", בלשונו של אלכסנדר בלוק, בנאומו במלאת 84 שנים למות פושקין, משהו מאותו תוהו ומים-צועקים עליהם עומד העולם. הזה.

ואי אפשר לדבר על השיר וגם לא אך לשתוק אותו, וכל שנותר הוא להרגיש. לדעת אותו מעצמו. לשים את היד ולחוש את פעימות הלב המשתוקק אל המעיין. 

"אבל אני לא מבין את השיר" אומרים לי בקוצר רוח פעמים רבות תלמידים בסדנאות הכתיבה שאני מעביר. כי שיר, הם בעצם אומרים לי, צריך להבין, כמו את העולם, כמו את הזולת, כמו את עצמי ואת א-להים. אבל השיר עוצר לרגע ולא נכנס לפרדיגמות המוכרות והידועות, עוצר וקובע את כלליו הוא. כמו אומר העולם כולו לב. והשירה הנכתבת כאן היום, ברובה היא נטולת משקל, חריזה ומצלול, כמו גוף נטול אברים שהותיר לפליטה רק את מרכז העצבים; גוף חסר מעקה. ואז, יש לגשת בעדינות, לשים את הלב על הלב, את העיניים על העיניים ולבדוק כאלישע הנביא השם את עצמו על בן האשה השונמית אם אכן משהו חי ופועם נולד כאן. כי השירה היא תהליך הלידה, ודי בכך. 

ויש בסיפור ההחייאה המרטיט של אלישע פסוק אחד, פלאי, שהוא בעצם נס הפלא של היכולת לגעת: "ויזורר הנער עד שבע פעמים ויפקח הנער את עיניו" (מלכים ב', ד', ל"ז). מה זה לזורר? המפרשים כתבו שזה לשון עיטוש. אבל לי זה מרגיש גם דרך שהזרות הופכת לחיבור, לפקיחת עיניים, לנערות ולחיים.

ב. 

המילה 'לזורר' מצטלצלת לי עם המונח 'הזרה', אותו מונח שנטבע בעשור השני למאה הקודמת על ידי ויקטור שקלובסקי, מראשי האסכולה הפורמליסטית הרוסית. "האמנות קיימת", הוא כותב, "כדי להשיב לתקנה את קליטת החיים (השחוקה) שלנו, להפוך דברים למורגשים, להחזיר לאבן את אבניותה. מטרת האמנות היא להביא אדם לידי תחושה של דברים". איך מחזירים לאבן את אבניותה? איך מחלצים את המגע שלנו מהתאבנותו המתבקשת? או: איך נוגעים בדבר מבלי להניס ולהרתיע אותו? לדידו של שקלובסקי, הקליטה האנושית הופכת מכוח ההרגל לאוטומטית, ה'ממילאיות' משתלטת על כל חלקת השתאות והאדם מפסיק לייחד תשומת לב והקשבה לאשר סביבו. על כן באה הספרות ומחיה את הרגישות לדברים בזכות הזרתם ביצירה. על ידי 'הוצאתם' של הדברים ממסגרתם המקובלת, דיבורם בלשון פיגורטיבית וטכניקות נוספות, מציגה השירה את העולם כזר ובכך היא משחררת את האופן המורגל בו אנו קולטים את הדברים ומחזירה לדברים את חיותם. 

"אנשים המתגוררים בסמוך לים", כותב שקלובסקי בספרו 'ספרות וקלנוע', "כה מתרגלים לרחש הגלים עד  שאינם שומעים אותו יותר". וההזרה מלמדת לשוב ולגלות את הדברים ואת המרקם החושי שלהם, לשוב ולשמוע את הים, לראות את הכוכבים, להריח את השדות. שבנו. כלומר לשוב ולחיות אחר אפיפת השגרה שאינה אלא אודישן למוות. כי אותו עיוות אמנותי המחויב מעצם היותו "משיב לתפיסתנו את חדותה, ומעניק לעולם שסביבנו עיבוי" (Victor Erlich, Russian Formalism, p. 177).

ג. 

אבל לפעמים מרוב רצון להזרה כבר יש רוויה מאותה הזרה. כלומר בתחילה שמע אדם את הגלים, לאחר מכן התערלה שמיעתו, באה ההזרה והשיבה לו את רחש הגלים, אבל כעת הוא חש ברוויה, במלאות. כעת הוא חש את עצמו כאותו ביטוי חד של קנת' גרגן כ"עצמי הרווי". כעת הוא כבר מלא. ומחד עורלת הלב ומאידך מלאותו ותחושתו כי הוא ממצה את הזרה הזו. וכאן אני מגיע למצב מדף השירה שלנו, כאן, והנה אני חוזר אל שמות ישראליים. שהרי  השירה מצליחה להביא לקורא בה את חלקי המציאות ב'זום-אין' שאין חד ומדויק ממנו, אבל מאידך יש בה גם פעמים רבות עלייה על גדותיה. ופתאום כולם שותפים במאמץ המלחמתי להזרה עד כי מלאה כל הארץ משוררים. ועל שולחני במערכת נערמים כל שבוע כחמישה ספרי שירה חדשים (!). למה לא פרוזה? אולי כי פרוזה יותר קשה, אולי כי צריך אליה אורך רוח, ואולי כי היא חלק מהחיים ואילו שירה נתפסת יותר כפריצה שלהם, כהפרת הסדר המרפד ובו זמנית מאיים על חיינו.   

זה ממלא אושר, אפילו משמח, מזכיר את הנבואות מלאות הפנטזיה של הנביא יואל על שפיכת הרוח על כל בשר, על בנים ובנות המנבאים, על זקנים החולמים חלומות ועל בחורים הרואים חזיונות. אבל, אם לנקוט מידה של כנות, זה בעיקר מעייף ומלאה. ואיך עושים סדר בכל שלל הספרים, איך יוצאים בשיר ונמשכים בשיר ולא אומרים נואש מול מבול המילים הניחתות על ראשנו, שרק גורמות לנו להרים ידיים ולרצות לרוץ אל הים?

ד.

בדברים הבאים אני רוצה לשתף בארבעה ספרי שירים שמבין הררי הספרים נגעו בי. אין כאן אמירה כי דווקא הם ולא אחרים, אין כאן שיפוט והנמקות, וגם אין כאן רשימת הזוכים השנתית על הפודיום העכשווי של שירת המקור, אלא בסך הכל שיתוף בדברים שנגעו בי, בחינה של "עבודה בשיתוף". בחרתי להתמקד בארבע משוררות "חדשות" באופן יחסי, חדשות בכתיבתן אך גם מפתיעות וחדשות במובן המרענן והמכשף של המילה.

הראשונה היא קרן רחל קוך שהוציאה לאחרונה את ספרה הראשון 'אי-אהבה'. קוך – "ילידת רחובות. שחקנית, מחזאית ומשוררת. מורה לתיאטרון" (מתוך העטיפה האחורית) – לוקחת מילים ומלהקת אותם כגוף, "גוף כרות מתקמר", "נשמתו הצרורה בצרור החיים/ מתנדפת מעצמה, מתרוקנת", "הריק ברחוב הוזה וקמור". ודרך אימפרוביזציות מילות-גוף היא מתיכה את הדורות, את המרחקים, את הזמנים אל תוכה מתוך רצון לגעת באני, לפענח במקצת. היא עומדת ברחוב, אולי על שפת המים, ורואה איש על אופניים, דג טונה ענקי נוחת על סיפון סירה, קונכיות וסרטנים, וכולם הם דרך הטשטוש שבין האהבה לאי האהבה. ומהו אי אהבה, ובאיזו משמעות נטענת חוסר האהבה שמקף מחבר בינה לבין האהבה שאז היא הופכת לאי של אהבה. וכל הספר הזה אינו אלא אי של השתקפויות עצמיות, גילויים שהעולם אינו אלא הד של העצמי ומסע אל עבר ההכרה והידיעה העצמית. מסע, יש להודות, שלעולם יהיה חלקי ומתעתע, וכדברי הרוך של סימון וייל: "גם אני אחרת מכפי שאני מדמה להיות. לדעת זאת, פירושו לסלוח".

כתיבתה של קוך היא ויזואלית, פיגורטיבית ומלאת חיים, היא כותבת על "שקע במטה או בסדין או באדם/ שבו נחתך הצער", ויודעת את מקום החתך. פעמים חשתי שאני מועמס ביתר מקומות חיתוך ונזקקתי להרפיה, פעמים גם חשתי בדיספרופורציה בין חלקי הספר, אבל הקושי הזה גם יצר תחושה של קריאה בנשימה אחת, של עשרות ורסיות גוף ונפש לאותו המצב שאולי נקרא לו החיים. כל שציינתי כעת מקבל את מבעו הוויזואלי בכריכת הספר: ריבועי הצילומים בשחור-לבן של אותה בבואה בראי עצמה משקפים את האינטימיות, את ההפיכה והנפיחה הבלתי נלאית באותו גוף-נפש וגם את אותה קלסטרופוביה פואטית שציינתי.  

ה. 

לאחרונה, במפגש חברים, אמרתי שספר שירה טוב יכול להיות גם עמוד אחד, שיר אחד המטה את כל העולם לכף זכות, לגאולה בדרך נס ובדרך הטבע, לכף הקתרזיס המתחבאת בו, כפי שחזר ואמר לי נתן יונתן ז"ל.

קוך מרבה לכתוב על נושאים תנ"כיים. על אברהם ויצחק, שאול ודינה וחמור. והדברים גועשים, בוערים כחום הימים האלה. הנה עמוד השיר ששבה את לבי (עמ' 46), הנה ההשתאבות הזאת שקוך כל כך משאיבה את הקורא אל תוכה: 

להקדים נעשה לנשמע

להקדים 

שלא יתאחרו החיים מפנינו

שלא יתאחר החסד

יש להקדים נעשה לנשמע.

(ספוני חולת נשרו בדרך מפני העננות)

מתי מעט שאינם מאובקים,

אלו שהקדימו את הנשמע ועשו

וראו חסד בדרך וראו רחמים

ושמעו קולות

ונראו הקולות מולם

והחסד והרחמים

נעשה לנשמע, ונקדים.